חצי דקה לפני פגישה מלחיצה

ארגונים משקיעים הרבה בהפחתת לחץ, וזה חשוב. אבל לפעמים הדדליין עדיין שם. השיחה הקשה עדיין מחכה. והמחשבה "אני לא אעמוד בזה" ממשיכה לחזור.

ברוב ימי העבודה הרוגע לא מגיע לפני הפעולה. הוא מגיע, אם בכלל, אחריה. לכן התרגיל הזה לא נועד להרגיע. הוא נועד לעזור לבחור את הצעד הבא, גם כשלא רגוע.

איך עושים את זה

1. לזהות. מה המחשבה הכי רועשת כרגע? לנסח אותה במשפט אחד, בדיוק כמו שהיא נשמעת בראש. למשל: "אני לא אעמוד בזה".
2. להוסיף מרחק. לומר אותה שוב, עם תוספת קטנה בהתחלה: "יש לי מחשבה שאני לא אעמוד בזה".
3. להתרחק עוד צעד. ועוד שכבה אחת: "שמתי לב שיש לי מחשבה שאני לא אעמוד בזה". לא צריך שהמחשבה תיעלם. מספיק לשים לב שהיא מחשבה, ולא הוראה.
4. לבחור כיוון. לשאול: מה חשוב לי בפגישה הזו? אולי מקצועיות, סקרנות, שיתוף פעולה או אומץ. ומה הצעד הקטן הבא שמתאים לזה?

מה קורה כאן

שלושת השלבים הראשונים הם הפרדה מחשבתית: המחשבה נשארת, אבל משהו ביחס אליה משתנה. היא מפסיקה להיות האמת על המצב, והופכת לעוד דבר שעובר בראש. השלב הרביעי מחזיר את ההגה לידיים: במקום לשאול איך להעלים את הלחץ, שואלים לאן רוצים ללכת איתו.

שתי המיומנויות האלה, הפרדה מחשבתית וערכים, הן חלק מהמשושה של ACT. בעבודה עם ארגונים נהוג לקרוא לה Acceptance and Commitment Training, כי שם היא לא טיפול אלא אימון: מיומנות שאפשר לתרגל, כמו כל מיומנות אחרת.

אי אפשר לעצור את הגלים, אבל אפשר ללמוד לגלוש.

המשפט הזה של ג'ון קבט-זין הוא גם הלב של הסדנאות שלי: תרגילים קצרים וחווייתיים שבונים קשב, גמישות ויכולת בחירה בזמן אמת, בלי להפוך את הסדנה לחדר טיפול. ארגון לא יכול לעצור את הגלים. הוא כן יכול ללמד את האנשים שלו לגלוש.

שאלה להתבוננות: אחרי הפגישה, כדאי לחזור לרגע לתרגיל. מה השתנה, אם בכלל, בין המחשבה שזיהית בשלב הראשון לבין הצעד שבחרת בשלב האחרון?